מידע כללי

השקד אמנם אינו נמנה עם שבעת המינים, אך הוא נזכר פעמים רבות במקרא. מוצאו במערב אסיה, משם הועבר בימי קדם לאזורנו, וכן ליוון ולצפון אפריקה, ומשם לכל ארצות אגן ים התיכון. במאה הקודמת החלו לגדל שקדים בקליפורניה, וכיום מגדלים שם יותר משני שלישים של היבול העולמי. שקדים רבים גדלים גם בספרד ובאיטליה. בניגוד לפירות אחרים, הסחר העולמי במין זה נרחב.
בארץ התרחבו המטעים לפני מלחמת העולם הראשונה, אך לאחר מכן נעקרו ואת מקומם תפשו ההדרים.
בשנות הששים נטעו שוב שקדים, גם בגלל הצלחתם בקרקעות גיריות וגם בגלל הדרישה הצנועה שלהם למים. חלק ניכר מהשקדים הנצרכים בארץ מיובאים, ולמרות זאת שוב נוטעים. במהלך כל השנים היו נטועים עצי שקדים רבים בכפרי הערבים, הממשיכים לגדל אותם.
רוב מטעי השקדים נטועים בגליל התחתון, בעמק יזרעאל ובנגב הצפוני.
השקד הוא עץ נשיר, מקדים לפרוח בין הנשירים. העץ זקוק לחום וללחות מועטה. שני הזנים העיקריים בארץ הם נפ"א ואום-אל-פאחם.
השקד נאכל באביב כשהוא ירוק ומאוגוסט קליפתו מתקשה. נוהגים לחבוט בעץ כדי לאסוף את הפרי מיריעות המונחות מתחת לעצים, בחלק מהמטעים הקטיף מכני.
אוכלים את השקדים כחטיף, או לאחר שהוכן מהם מרציפן. הם מצויינים כתוספת לסלטים לאחר שנקלו, למאפים מתוקים ומלוחים, ליד דגים ועופות. לצמחונים ולטבעונים השקדים מהווים מקור חשוב לחלבון, הם עשירים בחלבון בלתי רווי, בברזל, בסידן, באשלגן ובוויטמינים מקבוצת B.