מידע כללי

המישמש הוא עץ נשיר, ומוצאו כנראה בסין. זה אלפי שנים הוא ידוע בתרבות יפן וסין. משם נפוץ למרכז אסיה, לארמניה, וממנה במאה הראשונה לארצות האימפריה הרומית, שם היה ידוע בשם ארמניאקה, ומכאן שמו המדעי. המישמש נפוץ כיום כגידול מטע מסחרי ברוב הארצות שאקלימן ממוזג, ובחלק ניכר מהמדינות שאקלימן סובטרופי. הסחר הבינלאומי במישמש נעשה בעיקר במוצריו: שימורים, פרי מיובש וריבות. בארץ ישראל לא חדל גידול עצי מישמש בכל הדורות. בכפרי הערבים בארץ היו נפוצים אלפי עצים מזנים מקומיים, כמו לוזי, חמאוי, או בלדי. רובם מבשיל מוקדם מאוד, טעמם טוב וגם הגלעין שבהם ראוי למאכל, אבל פריים קטן ומתקלקל מהר ויבולם מועט, במידה שאינה מצדיקה את גידולם במשק חקלאי מודרני. מאז שנות החמישים ניטעו אלפי דונמים של מישמש מזן המצטיין ביבוליו ובפריו הגדול, הזן רעננה, שאינו אלא הזן הספרדי קאנינו. פריו מוצק, מתוק-חמצמץ, והוא מתאים מאוד גם לשימורי לפתנים, ובמידת-מה גם לייבוש. גלעינו מר ואינו ראוי למאכל. הפרי מבשיל מאמצע מאי עד סוף יוני, בהתאם לאזור. בשנות השמונים והתשעים ניסוי לאקלם עשרות זנים מחו"ל, אבל מעטים מאוד הצליחו. לכן, מסוף שנות התשעים קיימת תוכנית טיפוח בארץ, ופירותיה יורגשו בשוק בשנות האלפיים. קוטפים את הפירות לאחר שהבשילו על העץ וקיבלו צבע תרוג, כאשר רק אז מקבל הפרי את מלוא מתיקותו וטעמו. הפרי נשמר 4-3 שבועות בקירור ב0- מ"צ וימים אחדים במקרר ביתי. המישמש מצטיין בשיעור רב של קרוטין, שהופך בגוף לוויטמין A, וכן הוא עשיר באשלגן. הפרי מתאים לא רק למאכל טרי, כי אם גם לייבוש - גם ביתי - להכנת ריבות ומרקחות מעולות, לאפייה ולהכנת משקאות שונים. בעולם נפוץ מאוד ייצור מישמשים מיובשים ולפתן משומר, וכן מרבים לייצר קמרדין או לדר – יריעות שהוכנו מעיסת מישמש מיובשת בשמש. במטבח האתני נוהגים להוסיף את המישמשים המיובשים למאכלי קדרה, בעיקר עם בשר כבש, המעדנים את התבשיל, מוסיפים לו מתיקות וסמיכות. נוהגים למלא את חצאי המישמשים המיובשים במליות שונות, מתוקות ומלוחות, ולהגישם קרים או חמים.