מידע כללי

המנגו הוא עץ טרופי תדיר-ירק, רגיש מאוד לקרה ומותאם לתנאי קיץ חם. מוצאו בצפון הודו, שם גידלוהו התושבים לפני יותר מ4,000- שנה. עד היום הודו היא הארץ החשובה ביותר לגידולו בשטח, והיבול מגיע ל10- מיליוני טונות בשנה. מהודו עבר המנגו כבר בימי קדם לכל ארצות דרום מזרח אסיה ומאוחר יותר לאפריקה הטרופית, ליבשת אמריקה, ובייחוד לברזיל. כיום המנגו נפוץ בכל הארצות הטרופיות והסובטרופיות בעולם.

החורף הקריר יחסית ברוב אזורי הארץ מעמיד את ישראל בגבול הצפוני בעולם לגידול עצי מנגו. העצים הראשונים הובאו לארץ ממצרים לפני 100 שנה, אבל רק בשנות השלושים החלו לייבא זני מנגו מובחרים. עם הזמן נמצאו זנים וכנות מתאימים, השטח והיבול גדלים בהתמדה, וחלק מהפרי מיוצא בהצלחה.

מטעי המנגו מצויים בעיקר בבקעת כנרות, בשפלת החוף ובצפון-מערב הנגב. העץ פורח בארץ באביב ומבשיל מאמצע הקיץ עד תחילת החורף, לפי הזן והאזור.

הזנים העיקריים הם: מאיה, זן שטופח בארץ, פריו קטן ואיכותי והוא הראשון להבשלה; היידן, זן מפלורידה, מצטיין ביופיו ובטיבו; טומי אטקינס, זן פורה, אך ניחוחו אינו חזק; קנט, שפריו איכותי; וקיט, הזן הירוק, המצטיין באיכות ובניחוח.

קיים יצוא ניכר של מנגו טרי מישראל, בעיקר לארצות אירופה, וגם השוק המקומי גדל בהתמדה. בסוף שנות ה90- הפכו פירות המנגו להיות מצרך עממי בארץ.

הפירות נקטפים בעודם קשים ומבשילים כעבור ימים אחדים, בעזרת הבחלה או בלעדה.

פרי המנגו ראוי למאכל לאחר שאיבד את קשיותו.

הסחר הבינלאומי בפירות מנגו טריים מתרחב עם השנים והוא כולל, מלבד פירות טריים, פירות מוחמצים, לפתנים, פירות מיובשים, מיצים וריבות.

לפרי המנגו השפעה טובה על דרכי העיכול. הוא עשיר מאוד בקרוטין, ההופך בגוף לוויטמין A, ועשיר למדי בוויטמין C.

המנגו ידוע בטעמו המעולה, והוא נאכל בעיקר טרי. נוהגים לחתוך את הפרי לאורכו משני צדי הגלעין הגדול והשטוח שבמרכזו, ולהגיש את שני החצאים למאכל בכפית או בפלחים ובקוביות.

מתאים להוסיף את המנגו לסלטים, למאכלי עוף ופסטה, מכינים ממנו ריבות, פאי, גלידות ולפתנים. מפלחי פירות בוסר מכינים עמבה, תוספת חריפה-חמצמצה שהגיעה לעולם מהודו.