מידע כללי

הלי'צי הוא עץ סובטרופי תדיר-ירק גדול למדי, שמוצאו בדרום סין, שם מגדלים אותו זה אלפי שנים בשטחים גדולים. כיום הליצ'י נפוץ גם בארצות סובטרופיות אחרות, בעיקר בצפון-מזרח הודו, בתאילנד, בדרום-אפריקה, במדגסקר, במאוריציוס ובפלורידה. חוץ מבמזרח אסיה, המסחר העולמי בליצ'י טרי מצומצם למדי, למעט יצוא כמות מוגבלת של פרי טרי לאירופה. שימורי לפתן ליצ'י וליצ'י מיובש מיובאים לארצות-הברית, בעיקר מהמזרח הרחוק.

בארץ ניטעו העצים הראשונים בשנות השלושים, וחלקות התצפית הראשונות ניטעו רק בסוף שנות הששים. מסוף שנות השבעים נוטעים בארץ ליצ'י, כשעיקר הנטיעה לאורך שפלת החוף, אך נוטעים גם בעמקים החמים, בהם ההבשלה מקדימה.

עץ הליצ'י מותאם לקיץ חם ולחורף קריר במקצת, אבל רגיש לקרה ולרוחות חזקות. העץ מסתגל לקרקעות שונות כל עוד שיעור הגיר בהן אינו רב מדי.

הליצ'י פורח באביב ומושך אליו דבורים, כמעט יותר מכל עץ אחר. הפרי מבשיל מסוף יוני עד תחילת אוגוסט, לפי האזור והזן. קוטפים אשכולות שלמים ואחר-כך פורטים את הפירות בידיים. פרי הליצ'י הבשל נעשה גמיש למגע.

פרי קטוף מאבד את צבעו היפה תוך יום-יומיים וקליפתו מתייבשת, אך גם כך הוא טוב למאכל. הדרך הנכונה לשמור על רעננותו של פרי ליצ'י שנקטף היא להכניסו מיד לקירור בשקית פוליאתילן. בארץ מגדלים כיום בעיקר שני זנים, מאוריציוס, זן הנפוץ בדרום-אפריקה, המצטיין בפוריותו ובאיכות פריו, ופלורידני, האפיל יותר, שפריו מתוק ואדום וחסרונו בזרע הגדול שבתוכו. בעשור האחרון אוקלמו בארץ זנים חדשים מעולים נוספים, בחלקם בעלי זרעים מנוונים, שזה יתרונם. קיים יצוא ניכר של ליצ'י טרי, בעיקר לאירופה.

פרי הליצ'י עשיר בוויטמין C, בזרחן, בוויטמינים מתקביץ B, אבל הוא מבוקש בעיקר בשל ניחוחו וטעמו. הפרי נאכל טרי, לאחר סילוק קליפתו הדקה ושליפת הפרי מהקליפה בלחיצה קלה. רוב הפרי נצרך בעולם כשהוא משומר, בעיקר כחלק מקינוחים במטבח הסיני, בו מכינים ממנו גלידות וסלטי פירות. עם הזמן הפרי מצטרף למטבחים נוספים, אם כי עדיין בעיקר לקינוחים.