מידע כללי

הבננה היא עשב ענק, רב-שנתי, גבוה מאוד. גזע הבננה דומה לגבעול בשרני עבה מאוד, ועל כן ניתן לו השם גזעול, הגדל מתוך פקעת בקרקע, השולחת שורשים ומצמיחה גזעולים אחדים בשנה. קבוצה כזאת של צמחי בננה נקראת קן. כל גזעול חי כשנה וחצי, מניב אשכול בננות אחד ומת. כל קן עשוי לחיות שנים רבות.

מוצא הבננה בדרום-מזרח אסיה, שם היתה צמח תרבות לפני אלפי שנים, ושימשה לא רק למאכל. משם הביאוה ערבים לאגן הים התיכון ולאפריקה הטרופית לפני יותר מאלף ומאתיים שנה, וכעבור כמה מאות שנים העבירוה הספרדים במסעותיהם ליבשת אמריקה. מאז התאזרחה הבננה במהירות בכל הארצות הטרופיות בעולם, ופרייה משמש מקור מזון חשוב מאוד למאות מיליוני בני-אדם. בארצות אלה מגדלים ערב-רב של זני בננה, שחלקם נמנה עם קבוצת הבננות לבישול – פלאטנו. הבננה המתוקה מיוצאת בעיקר מארצות אמריקה הלטינית לארצות-הברית ולאירופה.

הבננה היא צמח טרופי מובהק, המעדיף טמפרטורות שאינן גבוהות או נמוכות מדי. בארצות טרופיות, כל חקלאי מגדל בננות לצורכי ביתו לפחות. ישראל נמצאת כמעט מחוץ לתחום גידולו, אך גידול הבננה בארץ נפוץ כבר מאות שנים בכפרים שבאזור החוף ובאזור יריחו. המטעים התפתחו בתחילת המאה בבקעת כנרות ומאוחר יותר גם באזור החוף – ופרי הבננה הפך מהפירות המקובלים ביותר בשוקי הארץ.

בעבר גידלו במשק היהודי בארץ רק את הזן קוונדיש ננסי. משנות השבעים מגדלים גם זיו, הידוע בעולם בשם ויליאמס, ומתחילת שנות השמונים גם את גרנד נין וזנים אחרים.

כל יבול הבננות משווק בארץ, כי היצוא המפותח והזול מארצות אחרות אינו מאפשר יצוא בננות מישראל.

שיווק בננות בארץ נמשך רוב חודשי השנה ומגיע לשיאו בחורף ובאביב.

הבננה פורחת בתפרחת, שהיא אשכול גדול. רובו שורות-שורות של פרחי נקבה הגדלים בקבוצות (כפות) וחלקו פרחי זכר. בקצה האשכול פקע גדול, כעין בצל, העשוי עלים צבעוניים ונקרא ענבל.

הבננה נקטפת באשכולות שלמים, כשצבע הפרי עדיין ירוק-כהה, אך לאחר שהתעגל והגיע לגודל סביר. הבננה מוכנה לאכילה זמן-מה לאחר קטיפתה, כשצבע הקליפה הופך צהוב והפרי מתרכך מעט, מחוץ למקרר. אפשר לזרז את הבשלת הבננה בהבחלה.

פרי הבננה עשיר באשלגן. הפרי נאכל בעיקר טרי או כתוספת לסלטי פירות ולגלידות.

מכינים ממנו עוגות ובאחרונה מייבשים אותו בפלחים דקים לחטיפים מתוקים.