מידע כללי

מוצא האגס באזור קווקז, משם נפוץ לאירופה, וכמו התפוח, שימש את האדם בתקופות פרה-הסטוריות. האגס גדל ביוון העתיקה ובממלכה הרומית, ואחר-כך הועתק לגני הנסיכים והמלכים במערב אירופה ובדרומה. שם טופחו, מהמאה השמונה עשרה ואילך, זנים עסיסיים ומשובחים, ואז אף החלה הרחבת שטחי האגס.

בסין וביפן היה נפוץ ביותר, עוד מימי קדם, אגס החול הסיני, שפריו דומה לתפוח גדול, מכיל גרגרים קשים ונאכל בעיקר לאחר בישולו.

ארצות הגידול העיקריות הן איטליה, ארצות-הברית, סין, גרמניה המערבית, צרפת וספרד. מגדלים אותו גם באוסטרליה, בארגנטינה ובניו-זילנד. חלק ניכר מהפירות מופנים לשימורים.

בארץ גדל בימי קדם אגס בר, האגס הסורי. עם תחילת ההתיישבות החדשה ניסו לגדל בארץ זני אגס שונים שהובאו מחו"ל, ללא הצלחה.

נטיעת האגסים הורחבה בסוף שנות החמישים, עד כדי עודפים, שהביאו לעקירת מטעי אגס.

גל שני של עקירות היה בעשור האחרון, והוא נגרם על-ידי מחלת החרכון, שתקפה קשות מטעים רבים. כיום המטעים מרוכזים ברובם בגליל העליון ובשפלה.

הזן העיקרי בארץ הוא ספדונה. פריו עסיסי, מתוק וריחני, נקטף מאמצע יולי ויכול להשתמר חודשים רבים באחסון, עד תחילת הקיץ של השנה הבאה. העץ חזק ופורה.

לצד הספדונה, בעיקר להפרייתו, מגדלים גם עצי ג'נטיל, שפריו הקטן מבשיל באמצע יוני, וקוסציה, שנקטף בתחילת יולי, והוא מצטיין במתיקות ומשתמר באחסנה עד הסתיו.

בשנים האחרונות יש יבוא ניכר של אגסים מחו"ל, בעיקר ממערב אירופה ומארה"ב.

פרי האגס נקטף ומוחזק באחסון בעודו מוצק, ולפני שיווקו עובר הבחלה. פרי קשה מדי לאכילה משהים כמה ימים בטמפרטורה רגילה, ולזרוז מצרפים לו פרי בשל אחר. פירות האגס המוכנים לאכילה אינם משתמרים היטב, ורצוי להחזיקם במקרר, ימים אחדים בלבד.

רוב יבול האגסים בעולם משמש לשימורים, למיץ, לפרי מיובש, לשיכר, למשקאות

חריפים, לריבות ועוד. אגס הספדונה נאכל בעיקר טרי אך הוא מתאים גם לאפייה, לעוגות,

ללפתנים ולסלטים, מתוקים וחריפים.