מועצת הצמחים

מידע כללי

הקישוא (Cucurbita pepo)
משפחת הדלועיים (Cucurbitaceae)
משתייך למשפחת הדלועיים (Cucurbitaceae), הכוללת גם את המלפפון, המלון, האבטיח, הדלעת, הדלורית וגידולים נוספים. הקישוא הוא צמח חד-ביתי בעל פרחים חד-מיניים. הפרחים הזכריים מתפתחים ראשונים בבסיס הגבעול. הפרחים מתפתחים בקבוצות של שניים-שלושה פרחים, הנישאים על גבעולים ארוכים. הפרח הנקבי מתפתח בחיק עלה צעיר, פרחים נקביים יופיעו כבודדים - פרח אחד בחיק כל עלה. הפרחים גדולים ויש להם צבע צהוב-כתום. הם מגיעים לקוטר של 6- 10 ס"מ. לחנטה זקוקים הפרחים להפריה זרה על ידי חרקים. בחלקות רבות נעזרים בדבורים. הפרי נישא על עוקץ קצר ועבה, ומאופיין על ידי גודל, צורה וצבע שונים.

גודל הפרי: לכל זן יש פרי אופייני: פרי קטן של עד 10 ס"מ, פרי בינוני של כ- 20 ס"מ וזנים עם פרי הרבה יותר גדול.
צורה: לזנים השונים יש צורות שונות של הפרי: פרי השווה לכל אורכו, פרי שצר יותר בבסיסו, פרי מחודד בשני קצותיו, פרי עגול, פרי פחוס ועוד. פני הפרי הם חלקים או בעלי בליטות.
צבע: הצבעים השכיחים הם צהוב, ירוק וירוק עם גווני ירוק. גם לפרות יש צבעים שונים בעיקר בזני הקישואים לנוי, שפרותיהם משמשים לקישוט.

הפרי הצעיר הוא שעיר אך במהלך הגדילה מאבד הפרי את השעירות והופך חלק. הקישוא נקטף בדרך כלל 7- 10 ימים לאחר פריחה כשהוא עדיין אינו בשל מבחינה פיסיולוגית. לצורכי הפקת זרעים לפיצוח יש להמשיך ולתת לפרי להתפתח עד להבשלה מלאה וכך גם בגידול קישואים לנוי. צמח הקישוא רגיש פחות מדלועיים אחרים לטמפרטורות נמוכות. הטמפרטורה האופטימלית להתפתחות הוא 180- 250 צלסיוס. טמפרטורות גבוהות מ –300 צלסיוס מעכבות את גידול הצמח וכעיקר את ההפריה. הצמחים מניבים באביב למשך חודש עד חודשיים כאשר לזני כלאיים יש יכולת להניב במשך ארבעה עד חמישה חודשים. הפרי נקטף בשדה לעתים קרובות בגלל הצמיחה המהירה. בדרך כלל מתרחשת הצמיחה בכל יומיים.

בעבר נהגו לגדל קישואים בזריעה במקום. כיום עיקר הגידול נעשה בשתילה. הקישוא הוא צמח משתרע או שיחי. את הזנים המשתרעים, הגדלים בבתי צמיחה, נוהגים להדלות כדי להגדיל את היבול ולאפשר ביצוע העבודות בשטח בצורה נוחה יותר. לצמח יש שורש שיפודי עם שורשים משניים רבים. הגבעול מעובה ויש לו פרקים קצרים עד בינוניים. הגבעול מצולע ובחתך יראה כמחומש. הגבעולים והעלים הם שעירים ובעלי זיפים קוצניים. העלים גדולים ובעלי אונות ויש להם פטוטרות ארוכות וחלולות. בחלק מהזנים מופיעים כתמי כסף בצד עליון של העלים. כתמים אלו טבעיים ואופייניים לזן. לקישואים (וגם למיני דלעת) יש לעתים הכספה של כל טרף העלה. תופעה זו מעידה על הרעלת העלה, הנגרמת על ידי כנימת עש הטבק. התופעה חולפת, כאשר מדבירים ביעילות את המזיק ומופיעים עלים חדשים ללא סימני הכספה. במקרים של קישואים, הנגועים בצורה קשה מקבלים הכספה גם של הפרות.

מוצא הקישוא הוא יבשת אמריקה. לאחר גילוי אמריקה הובא הקישוא לאירופה והתאקלם באיטליה וממנה נדד למרבית ארצות אירופה ולמזרח התיכון. בארץ גדלו זנים וטיפוסים של קישואים, שמהם נבחר הזן השיחי הלבן. כמו-כן הובאו ארצה זנים, שעברו טיפוח בארצות אירופה ואמריקה. זני כלאיים אלה הם הנפוצים כיום בארץ. הקישוא המוזכר במקרא אינו הזן המקובל כיום אלא זן של מלפפונים.

קישוא גדל ומשווק בארץ במשך כל השנה, בעיקר בחודשי האביב והסתיו אז מגדלים אותו בשטחים פתוחים או בבתי צמיחה. בקיץ ישנן בעיות של חניטת פרי בגלל טמפרטורות גבוהות, שפוגעות בגרגרי האבקה וגורמות לצמצום הגידול. בתקופה זו ניתן להגן על הצמחים מהחום על ידי הלבנת היריעות או שימוש ברשתות צל. בחורף מגדלים את הקישוא בבתי צמיחה בהם מקבלים פרי המיועד לשוק מקומי ולייצוא. נוהגים גם לגדל קישואים במנהרות פלסטיק נמוכות כדי להקדים הנבה באביב.

הקישוא משמש כירק לבישול או למילוי. ישנם זנים המשמשים לכיבוש, להקפאה ואף לייבוש. בנוסף לכך נהוג שימוש רחב בגרעינים לפיצוח.