תפוח אדמה (Solanum tuberosum)
תפוח אדמה הוא צמח ממשפחת הסולניים ( Solanaceae )
למשפחה זו שייכים גידולים נוספים: עגבניות, פלפל, חצילים, טבק וכן עשבי בר שונים, מיני סולנום, דטורה ועוד. זהו צמח עשבוני חד-שנתי. הריבוי המסחרי נעשה בדרך כלל מפקעות או מחלקי פקעות. בטיפוח של זנים חדשים ניתן לגדל תפוחי אדמה גם מזרעים, משום שרק בתנאי גידול מיוחדים ניתן לקבל זרעים חיוניים. השורשים מתפתחים עם התעוררות הפקעות בקרקע, ומתקבלים שורשים רבים שטחיים למדי. הגבעולים מתפתחים עם התעוררות העיניים שעל הפקעות. מכל פקעת מקבלים מספר גבעולים ראשיים וגבעולי משנה, שגדלים ומתפתחים עד לאורך של מטר ומעלה. צימוח הגבעולים מסתיים בדרך כלל עם שלב הפריחה. צבע הגבעולים הוא ירוק והם עגולים או מצולעים בהתאם לזן.
הגבעולים,שמשתרעים נוטים להצמיח שורשים אדונטיביים. מבסיס הגבעולים מתפתחים גבעולים תת-קרקעיים (הסטולונים), שצמיחתם אופקית והם מסתיימים בפקעת בצורת גבעול מעובה, שבה נאגרים חומרי התשמורת, בעיקר עמילן. לעלים יש מבנה של עלה מורכב מנוצה ובבסיס העלעלים מתפתחים גם עלי לוואי קטנים. כאשר ישנם תנאי גידול נאותים מופיעים פרחים בצבעים שונים בהתאם לזנים: לבן, צהוב, ורוד או סגול. אם מקבלים פרות הם מסוג ענבה, המחולקת לשתי מגורות בצבעי ירוק או צהוב. פקעת היא גבעול תת-קרקעי מעובה, ויש לה צורות שונות בהתאם לזן: עגולה, מוארכת, שטוחה ועוד. הצבע החיצוני של הפקעות הוא לבן, צהוב, ורדרד או אדום. בחתך מבחינים בצבעים שונים של בשר הפקעת – לבן, צהוב או ורוד. העיניים, שהן ניצני הצימוח, מרוכזות בקודקוד. העיניים יכולות להיות שטחיות או שקועות בהתאם לזנים השונים.
פקעת טרייה לאחר האסיף נמצאת במצב של תרדמה בהשפעת ריכוז של מעכבי צמיחה המצויים בה. במשך הזמן חומרים אלה מצטמצמים ומתפתחים חומרי צמיחה, שגורמים להפיכת העמילן לסוכרים בעיקר באזורי העיניים הקדקודיות, ומאוחר יותר בשאר העיניים של הפקעת. שינוי תנאים אלה מאפשר לפקעת ללבלב ולנבוט. כאשר התהליך בראשיתו נובטות רק העיניים שבקודקוד הפקעת, עיניים אלו מונעות את לבלובן של העיניים האחרות. תהליך זה מכונה "שלטון העיניים הקדקודיות". מפקעת כזו מקבלים צמח עם גבעולים ספורים בעלי צימוח חזק. אם הפקעות מאוחסנות במשך זמן רב יותר, נחלשת התרדמה, ומתקבל לבלוב של מספר רב יותר של עיניים, וכן גבעולים רבים יותר, שהצימוח שלהם חלש יותר. פקעות המאוחסנות יותר משנה מאבדות את כושר הנביטה שלהן. ניתן לווסת תהליכים אלו על ידי תנאי אחסון של טמפרטורה ואוויר מבוקרים.
בהתפתחות הצמח מבחינים בשלושה שלבים:
(1) נביטה, הנעשית בתנאי לחות וטמפרטורה מעל 80 צלסיוס, כאשר החום האופטימלי לנביטה הוא 190 – 240 צלסיוס.
(2) התפתחות ענפים ועלים וגטטיבית.
(3) יצירת פקעות ואגירת הסוכרים, שהופכים לרב-סוכרים – עמילן.
הסטולונים הם גבעולים תת-קרקעיים בצבע לבן. כאשר הם פורצים מהקרקע הם מקבלים צבע ירוק בעקבות התפתחות הכלורופיל. תהליך דומה מתחולל בפקעות, המתפתחות בתנאי אור. תופעות אלה אינן רצויות, ולכן עורמים קרקע על בסיס הגבעולים. על-ידי פעולת תילול זו שומרים על הלחות בבית השורשים, מונעים הסתדקות הקרקע ומגינים על הפקעות מאור. תילול והשקיה סדירה שומרים על רעננות קליפת הפקעת ומאפשרים לה לגדול באופן סדיר. תנאי יובש גורמים לקליפת הפקעת להתקשות ולקבל מרקם של שעם. כאשר חוזרים לתנאי גידול נאותים תיצורנה פקעות כאלה גידולי משנה [בובות], ותופעה מאוד לא רצויה.
גידול תפוחי אדמה בתנאים של יום קצר [או מתקצר] בסתיו גורם להקדמה ביצירת פקעות, להבשלה מוקדמת וליבול נמוך יותר בהשוואה לגידול בתקופת האביב [תנאים של יום מתארך]. בתקופת האביב מקבלים צימוח חזק, דחייה ביצירת הפקעות ויבול סופי גבוה יותר. תקופת הצימוח של תפוחי אדמה נמשכת 100- 150 ימים בהתאם לעונת השנה ולזן. כיום נהוג לגדל גם תפוחי אדמה לפקעות צעירות, המכונות "ביבי". אלה הן פקעות בעלות קליפה דקה רכה, שניתן לבשלן בשלמותן על קליפתן. פקעות כאלה מתקבלות כתוצאה מהפסקת הצימוח לאחר כ-60 יום. מובן שהיבול של פקעות כאלה הוא נמוך אך התמורה עבורן היא גבוהה.
בעולם קיימים אלפי זנים של תפוחי אדמה. זן חדש נוצר יחסית בקלות בעקבות הכלאות. כאשר מקבלים טיפוס של צמח, הנראה מבטיח, ממשיכים להרבות אותו באמצעות פקעות ואין כל צורך בהכלאות חוזרות לייצוב הזן. נהוג לייבא פקעות ריבוי פעם בשנה בעיקר מהולנד, אירלנד, סקוטלנד וארצות אחרות בצפון אירופה. חשוב להקפיד שהייבוא ייעשה מאזורים בהם אין פעילות של כנימות עלה ואין הדבקה במחלות וירוס שונות, שגורמות לירידה חריפה ביבול. בדרך כלל מייבאים פקעות לעונת האביב בעוד שלזריעה בסתיו ובחורף משתמשים בפקעות מעונת האביב, שגדלו בשטחים מבוקרים שעברו פיקוח לנגיעות נמוכה במחלות קרקע או וירוסים. בעבר ניסו לא פעם לקבל חומר ריבוי נקי לעונת האביב, שגדל בארץ באזורים נקיים מכנימות עלה, שהן הנשא של מחלות וירוס. למטרות ריבוי גודלו תפוחי אדמה ברמת הגולן, באזור ערד ובאזורים נוספים.
לקראת הוצאת הפקעות נוהגים "לשרוף" את הנוף באמצעים כימיים ועל ידי כך מונעים הדבקת הפקעות במחלת הכימשון וגורמים לקליפת הפקעת להבשיל. בפעולה זו מקלים גם על פעולת האסיף. פקעות מהשדה מעבירים מייד למחסני מיון ואריזה. הפקעות עוברת רחיצה כדי לנקותן מפגעים ומיון צלפי קבוצות גודל. פקעות טובות נשלחות לאיסום ממושך בבתי קירור, כדי שישמשו לאספקה שוטפת במשך כל השנה. פקעות כאלו מניבות מוצר איכותי. פקעות מטיב ירוד מעט יותר משווקות באופן מיידי. פקעות קטנות או פקעות באיכות נמוכה מגיעות ישירות לעיבוד תעשייתי.
מוצאו של הצמח ברכסי הרי האנדים בפרו, בצ'ילה ובבוליביה שבאמריקה הדרומית. הגידול היה בשימוש האינדיאנים המקומיים. הם השתמשו במספר מינים של הסולנום בעיקר לצורכי מאכל. במאה ה-16 הובאו תפוחי האדמה לספרד ולאנגליה. מצמח בר זה טופחו זני התרבות של תפוחי האדמה. זני תרבות אלו נפוצו עם הזמן למרבית ארצות תבל. גידול תפוחי האדמה הפך למקור מזון מרכזי במדינות אירופה מהמאה ה-18 ועד המאה ה-19. הגידול נכנס להיסטוריה של ארצות אלו בעקבות פגיעות קשות בצימוח תפוחי האדמה על ידי מחלת הכימשון. מחלה זו גרמה לאובדן כל היבול וכתוצאה מכך נגרם רעב בקנה מידה המוני. הרעב באירלנד במאה ה-19 בעקבות אובדן היבול היה אחד הסיבות להגירת תושבים לארה"ב. כמו כן גרם הכימשון למחסור חמור בתפוחי אדמה בגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה .
כיום נפוץ הגידול במרבית ארצות תבל, והוא מהווה אחד המקורות העיקריים לפחמימות. גם במזרח הרחוק, בו מבוססת ההזנה על אורז, משמשים תפוחי האדמה לגוון סל המזון. פקעות תפוחי האדמה מספקות פחמימות קלות לעיכול, מינרלים שונים ואף מעט ויטמינים. לארץ הובאו תפוחי האדמה בסוף המאה ה-19 על ידי פקידי הברון למושבות הראשונות שהוקמו. בפקעות של הצמח משתמשים לבישול, טיגון ולאפייה. כמו כן ניתן לעבדן בתעשייה לצורך הכנת טוגנים מוכנים, תפוחי אדמה קפואים, קמח תפוחי אדמה, שימורים שונים ועוד. מפקעות באיכות נמוכה מייצרים עמילן, כוהל, אצטון ומוצרים תעשייתיים אחרים. חלק מהיבול משמש גם להזנת בעלי חיים.