מועצת הצמחים

מידע כללי

השם הבוטני
שם משפחה:
שם סוג: PUNICA
שם מין: GRANATUM

ארץ מוצא: אגן הים התיכון

תקופות שיווק:
תקופת שיווק אוגוסט עד נובמבר

הזנים הבולטים: ונדרפול, ראש פרד

מוצא הרימון בפרס, משם עבר בימים קדומים מאוד לארצות אגן הים התיכון. הוא גדל
בארץ זה יותר מ5,000- שנה. הרימון הוא אחד משבעת המינים ומוזכר פעמים רבות מאוד בתנ"ך. לאחר קום המדינה ניטעו רימונים על-פני אלפי דונמים, נוצרו עודפים ומטעים רבים נעקרו.
הרימון הוא שיח יותר מאשר עץ. הוא נשיר, מלבלב בתחילת האביב ופורח בתחילת הקיץ. פרחיו האדומים כאש מצטיינים ביופיים.
לרימון זנים רבים, מהם בעלי גרגרים חמוצים, אחרים מתוקים וישנם גם שגרגריהם חמצמצים-מתוקים, והם הטעימים ביותר. הזנים החשובים והנפוצים בארץ הם שניים:
ראש הפרד (בערבית ראס אל בארל), שפריו גדול וורוד והוא מבשיל באוגוסט, והזן וונדרפול, זן קליפורני מובחר וגדול מאוד, המבשיל מהמחצית השנייה של ספטמבר.
קשה להפריז בחשיבות הרימון כסמל במטבח היהודי. הרימון הרימון מצוי על שולחן החג
בראש השנה ובסוכה, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהסתיו הישראלי, מהחגים שלנו ומפירות הארץ.
אפשר לאחסן פירות רימון שניים עד שלושה חודשים ללא קירור, וכך יכול הפרי לשמש גם לקישוט, כאשר איכות הפרי משתפרת עם הזמן. אפשר לשמור רימונים בקירור רגיל ארבעה עד חמישה חודשים, ובקירור באווירה מבוקרת אף זמן ממושך יותר.
פרי הרימון משמש למאכל טרי, ובייחוד להכנת מיץ, הידוע באירופה בשם גרנאדין. אפשר להכין גם מיץ מרוכז, המשתמר במשך שנים (כמו המוצר הפרסי רוב).
למרות יופיו, ערכו הסמלי וטעמו הערב, הרימון הוא פרי בעייתי. מלאכת הקילוף מחייבת דבקות במטרה, המיצים ניתזים והופכים לכתמים, גם עונתו קצרה למדי.
הקילוף ייעשה תמיד בתוך הכיור, רצוי תחת מים זורמים. להפרדת הגרגרים מהקליפה, חוצים את הרימון ומקישים עליו בכף לתוך קערה. כאמור, אפשר לסחוט את הרימון למיץ או להשתמש בו כבן לוויה מתאים למשקאות אלכוהוליים ולהוסיפו למאכלי קדרה רבים.
כדי לסחוט מיץ רימון שמים את הגרגרים במסננת מעל קערה ומועכים אותם בכוס כבדה או בכל כלי כבד אחר, מבלי לרסק את הגרגרים, המוסיפים למיץ מרירות.
אפשר לבשל את הגרגרים תוך מעיכתם במעט מים וסוכר, ולאחר שהמים ספגו את טעם הפרי ואת ניחוחו, מסננים. הטרחה רבה, אבל כדאית לאוהבי המיץ.