מידע כללי

מוצאם של הדובדבן והגודגדן כנראה באזור הים השחור, ומשם הופצו בימי קדם לאירופה על-ידי ציפורים.

שני המינים הם עצים נשירים, הזקוקים להרבה מנות קור לשם התעוררות בחורף ופריחה באביב. הם נפוצים בכל אירופה, וכן במערב ארצות-הברית ובצפונה, באזורים ההרריים בתורכיה, באגן הים התיכון ובמזרח הרחוק. ביפן פיתחו זנים מיוחדים לנוי, שאינם נושאים פרי ופריחתם משמשת השראה לענפי תרבות רבים.

בארצות רבות מופנה כמעט כל יבול הדובדבנים החמוצים לעיבוד תעשייתי, לשימורים, למשקאות או להקפאה, ואילו חלק ניכר מהגודגדנים נמכר כפרי טרי.

שני המינים הללו הוכנסו לארץ ישראל, כנראה בתקופת הצלבנים.

היקף גידול הדובדבנים והגודגדנים בארץ מצומצם, והוא קיים רק בהר הגבוה. בשניהם דרושה עבודה רבה מאוד בקטיפת הפרי. בארצות, שבהן הפירות מיועדים לתעשייה, נעזרים בקטיף במיכון.

בישראל מגדלים רק זן אחד של דובדבן, "כיוס", המבשיל בדרך כלל במחצית הראשונה של יוני, וזנים אחדים של גודגדן. הראשון להבשלה הוא בורלא, מהמחצית הראשונה של מאי. אחריו מבשילים הזנים צ'ינוק, בינג ורנייה. רנייה הוא היחיד שפריו צהבהב-ורוד, ואילו צבע הפירות של הזנים האחרים מאדום עד כמעט שחור.

בדובדבנים אפשר לקטוף את כל היבול מהעץ בפעם אחת, ואילו בגודגדנים ההבשלה אינה אחידה ויש לחזור ולקטוף את הפירות בכמה פעמים. לאחר שהבשילו אפשר לשמור את הפירות עד שבוע במקרר ביתי, אך בהקפאה עמוקה הם משתמרים מצויין חודשים רבים ומשמשים אז להכנת גלידות, ריבות, מאפים ומשקאות.

בארצות שבהן הפירות הללו נפוצים, משמשים הדובדבנים וחלק מיבול הגודגדנים לתעשייה ענפה ומגוונת של לפתנים משומרים, ריבות, משקאות חריפים ועוד, אך בארץ הם משמשים בעיקר למאכל טרי, במיוחד הגודגדן.